5000 שנות הסטוריה

הסטטוס קוו

ירושלים היא עיר עמוסה באתרים היסטוריים ועתיקות, כמו גם בחפצי קודש עתיקים. במקרים רבים קבוצות שונות נלחמות על אזורים קדושים בירושלים, במטרה להגביר את כוחן ויכולת השפעתן. מאבקים אלו בולטים במיוחד לאור העובדה שירושלים היא עיר של טלאים תרבותיים.
בנוסף, הסיכויים לגילוי של חפצים עתיקים ועוצמתיים בירושלים הוא גדול. חפירות ארכיאולוגיות, הרחבות של שכונות ולעיתים אפילו משחק תמים של ילדים במגרש נטוש, עלול להוביל לחשיפה של חפצים עוצמתיים ולעיתים אף מסוכנים.

הרקע

על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ’עיר דוד’, ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, הרס את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.
לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. רבים מהגולים שבו לירושלים, והעיר חזרה והייתה עיר יהודית מרכזית, והוקם בה בית המקדש השני.
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב-167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.
בעקבות דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים, בשנת 70 לספירה, ולאחר חורבן בית המקדש השני, התרוקנה ירושלים מיהודים. העיר שנחרבה איכלסה בעיקר את חיילי הלגיון הרומי, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות העיר, ואסר על כניסת היהודים לתחומה.
בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצרים.
כנראה, רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית.
אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636, הגיעו הכובשים הערבים מוסלמים אל שערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. הח’ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע. ירושלים עברה לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים לידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג’וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.
עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099, נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט “עיר רפאים”. הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה.
לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל שהחזיקו בה עד שנת 1516.
האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים עם הכיבוש הממלוכי, אולם לקח לה זמן רב להתבסס. תיאור של הרבי משה בן-נחמן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד, כי אוכלוסייתה של ירושלים כללה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט.
ב-1517 נכבשה העיר והארץ בידי האימפריה העות’מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם בעקבות שקיעתה הממושכת של האימפריה העות’מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם ולקראת סוף המאה אף מנה למעלה מ-11,000 נפש, והייתה לקהילה הגדולה מבין שאר הקהילות בעיר.
בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבע את ירושלים כבירת ארץ ישראל, וריכז בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים.
לאחר הכרזת חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, בכ"ט בנובמבר, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים יחד עם בית לחם, אמורות להיכלל במתחם מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם שני הצדדים התעלמו ממנה, וניסו לתפוס את השליטה בעיר ובסביבתה.
בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, לבין מערב ירושלים שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני (בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם כי אין לירדן שום תביעות על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים).

5000 שנות הסטוריה

The Dresden Files: Jerusalem GurArieLivniAlcasid GurArieLivniAlcasid